המאמר נכתב בשיתוף עם משרד עורכי דין לוסי מאיר
דמייני את הסיטואציה הבאה: אבי ילדך, הגבר שעמו התחתנת, עומד עם אקדח ומאיים להתאבד. בזמן הזה, ילדיכם המשותפים נמצאים בחדר הסמוך. את לוקחת את הילדים ובורחת מהבית כדי להגן על עצמך וכמובן על הילדים, כדי שלא ייחשפו לאירוע זוועתי כזה. לימים, את מבקשת להתגרש ומגישה נגד הבעל תביעה, כדי לקבל את הסכום הנקוב בכתובה שלך. לעומת זאת, הבעל טוען שאת "אישה מורדת", מכיוון שעזבת את הבית ללא כל סיבה, ולכן את לא זכאית לכתובה (זה הדין לפי ההלכה העברית). אלו על רגל אחת, הנסיבות שהעסיקו את בית הדין הרבני הגדול, במסגרת ערעור שהגישה האישה. במאמר זה נסקור את פסק הדין המתואר, שניתן במסגרת תיק 1122060/2 (בית דין רבני גדול).
נסיבות פסק הדין:
כאמור, האישה הגישה נגד הבעל תביעה לכתובה, בבית הדין הרבני האזורי. בית הדין האזורי קיבל את גרסת האב, וקבע כי האישה היא מורדת, דהיינו – האישה עזבה את הבית ללא סיבה מוצדקת, ולכן היא לא תהיה זכאית לכתובתה, כלומר – לפיצוי הכספי הנקוב בכתובה. האישה טענה כי הסיבה שעזבה את הבית, היא ניסיון של האב להתאבד באקדח, מול האישה, כאשר הילדים המשותפים – נמצאים בחדר אחר. האישה טענה כי היא ברחה מהבית כדי "להרגיע את המצב", ולא מכיוון שהיא רצתה לברוח. בית הדין האזורי, קיבל את גרסת הבעל – לפיו לא היו דברים מעולם. משכך, קבע בית הדין האזורי – כי האישה מורדת, ודחה את תביעתה.
האישה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וחזרה על טענותיה. האומנם האישה היא אישה מורדת? בשאלה זו, עסק בית הדין הרבני הגדול. האישה טענה כי על בית הדין הרבני הגדול, לבחון את התיעוד הרפואי בעניינו של הבעל, כדי לראות כי אכן היה אירוע של ניסיון התאבדות. שם, לטענת האישה, הבעל תיאר את ניסיון ההתאבדות שלו עם אקדח, בביתם המשותף. הבעל – שב וחזר כי לא היו דברים מעולם, וכי האישה ברחה ללא סיבה מוצדקת.
בדיקת הפוליגרף:
בית הדין הרבני הגדול, דן בין היתר בדין ההלכתי, בנוגע להצגת ראיות. בית הדין ביקש מהאב, שיציג טופס ויתור על סודיות רפואית, שבעזרתו ניתן יהיה לאסוף תיעוד רפואי רלוונטי על האב, אשר ממנו אולי יהיה ניתן ללמוד על קיומו של האירוע. האב סירב להציג טופס ויתור על סודיות רפואית. כך פירט בית הדין הרבני:
"לאור האמור הורה בית הדין בצו למשיב להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים ממועד הצו מסמך ויתור רפואי כדי שיוכלו המטפלים להביא לפני בית הדין את גרסתם לגבי אותו אירוע עם האקדח. האיש הגיב בתגובה להחלטה זו בחזרה על טענותיו בנושא החיסיון, ובית הדין לא קיבל את טענותיו של האיש כאמור לעיל. אבל עדיין הייתה אפשרות לשלוח את הצדדים לבדיקת פוליגרף, במקום לשמוע את המטפלים".
כלומר, הבעל טען לחיסיון וסירב להציג טופס ויתור על סודיות רפואית. במילים אחרות, הבעל למעשה ניסה להעלים ראיה, ולא להציג דבר שיכול דווקא בקלות להוכיח את טענתו, ולסתור לחלוטין את טענת האישה. בהמשך, בית הדין הפנה את הצדדים לבדיקת פוליגרף.
מה התגלה בבדיקה? כי האישה דוברת אמת, וכי הבעל לא דובר אמת. כלומר, גרסת המערערת – האישה, היא הנכונה. כך תיאר בית הדין:
"תוצאות הפוליגרף היו ברורות וחד ־ משמעיות: האישה דיברה אמת בטענה שהאיש אחז אקדח בידו ואיים להתאבד בו מול אשתו, כאשר הפעוטה ישנה בבית. האיש נמצא דובר שקר בטענה שאירוע זה לא התקיים".
ההכרעה הסופית – האישה תקבל את כתובתה:
בנסיבות העניין, ולאחר שממצאי בדיקת הפוליגרף הראו כי האישה אכן דוברת אמת, ובשים לב לכך שהבעל סירב להציג טופס ויתור סודיות רפואית, מה שרק מחזק את גרסת האישה, בית הדין קבע כי הערעור צריך להתקבל. כמו כן, בית הדין דן בשאלה, האם עזיבת הבית עקב ניסיון הבעל להתאבד, מהווה "מרידה"? הוא קבע כי עזיבת הבית אינה מרידה – וזאת על יסוד פסיקה הלכתית ופסיקות מלומדים בתחום ההלכה העברית. כמו כן, בית הדין הרבני הגדול, הורה כי הכתובה תימסר לאישה כמצוות הדין, וכי הבעל יצטרך לשאת בתשלום הכתובה, בסך 180,000 ₪.