האם העבירה את בנה ליישוב מרוחק – האב ביקש להחזירו. מה קבע בית המשפט המחוזי?

המאמר נכתב בשיתוף עם משרד עורכי דין חיה לזר נוטקין

סיפור שהיה, כך היה: בני זוג (שנישאו בשנית, כאשר לכל אחד מהם יש ילד מנישואין קודמים) הביאו ילד לעולם. הם התגרשו בשנת 2022, לאחר שהנישואין עלו על שרטון. הם הגיעו להסכמה לגבי הגירושין. מה שנותר היה להסדיר את הסדרי השהות של בנם הקטין, ואכן, הם ערכו הסכם גירושין מסודר שכלל גם את זמני השהות.

במקביל, האב עתר לאכיפת ההסכם, עקב התנהלות האם. לעומת זאת, האם הגישה תביעה שתלויה ועומדת גם כן, לביטול ההסכם. לאור שני ההליכים, ניתנה החלטת ביניים בבית המשפט קמא (כלומר, בית משפט בדרגה נמוכה יותר, שדן באותו התיק), שלפיה נקבע כי על האם לשוב ולהתגורר באזור העיר או בטווח הקילומטרים שעליו הוסכם בין בני הזוג בהסכם הגירושין. כל זאת, לאחר שעברה להתגורר בבית הוריה (מטעמים כספיים), במושב באזור מרוחק.

על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. מה קבע בית המשפט המחוזי? על כך, במאמר שלהלן.

עובדות פסק הדין:

מדובר בערעור בתחום המשפחה, שנדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק מספר 23669-10-23. הערעור הוגש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר הכריע בתביעה שהגיש האב, לאכיפת הסכם גירושין. במסגרת הסכם הגירושין נקבע כי בני הזוג יתגוררו בעיר מסוימת (הפרטים חסויים), אך האישה עברה להתגורר, לכאורה בניגוד להסכם, במושב מרוחק בבית הוריה, עם בנם המשותף ועם בתה מנישואין קודמים. לטענת האישה, המעבר שלה לבית הוריה במושב, נובע מקושי כלכלי, היות והיא אינה עובדת. נוסיף כי בהסכם הגירושין נקבע כי ההורים יכולים להתגורר בטווח מסוים, והמעבר של האישה הוא מרוחק מאוד מאותו הטווח.

בנוסף, לצד התביעה הזו – לאכיפת הסכם הגירושין – האישה הגישה תביעה לביטול אותו הסכם גירושין. כאמור, בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות האישה, וקבע קביעות עובדתיות לגבי הכנסתה, וכן קבע כי עליה לשוב ולהתגורר במתחם שהוסכם עליו במסגרת הסכם הגירושין.

חשוב להדגיש כי ההליכים בין בני הזוג עדיין תלויים ועומדים, והבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי (שהיא בקשת רשות לערער ולא ערעור בזכות), הינה ערעור על החלטת ביניים שניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. לא מדובר בהכרעה סופית.

הטענות בערעור:

האישה, שהגישה את הערעור, טענה כי בית המשפט לענייני משפחה טעה בעניין גובה ההכנסות שלה, וכי אין לה הכנסות, היא לא עובדת תקופה ארוכה וכן מקבלת אך ורק דמי מזונות בסך של 1,700 ₪, סכום שלא מאפשר קיום כלכלי הולם ושלם. היא הוסיפה כי תמיד הייתה תלויה באב, ואין לה אפשרות ואופק תעסוקתי, וכי לא למדה מקצוע כלשהו. לסיום טענה כי אומנם מעבר לאזור מרוחק יותר, כאשר מדובר בהורים גרושים, צריך להיעשות בהסכמה, אך המקרה שלה הינו מקרה חריג שבית המשפט צריך להכיר בו. היות ואין לה דרך לשכור דירה, ללא הכנסות, מגורים בבית הוריה הם הדבר הסביר והאפשרי ביותר כעת.

האב הגיב לבקשת רשות הערעור, וטען כי בהתחלה, כשהם רק נפרדו, הוא הסכים למעבר למושב, כדי לפתור את הקושי הכלכלי של שניהם, תוך שהאם התחייבה שבסיום שנת הלימודים תחזור ותתגורר באזור המוסכם. האב הוסיף כי יש לו מגבלה רפואית בגב, דבר שמקשה עליו גם פיזית לנסוע למושב.

הכרעת בית המשפט המחוזי:

בית המשפט המחוזי קבע כי יש לקבל את הערעור. עם זאת, חשוב להדגיש כי החלטתו זו היא החלטת ביניים, שכן בין בני הזוג ישנם מחלוקות והליכים נוספים שתלויים ועומדים. כהחלטת ביניים, קבע בית המשפט המחוזי שיש לקבל את הערעור.

בית המשפט קבע, כי נכון לנקודת הזמן הזו, אין הצדקה להורות על השבת הקטין למגורים בעיר אחרת, כאשר בין בני הזוג עדיין יש הליך תלוי ועומד הנוגע לאכיפת הסכם הגירושין או ביטולו. מעבר של הקטין למקום אחר, במהלך שנת הלימודים, כאשר הוא כבר מתגורר עם אמו במושב ולומד בבית ספר מקומי, יפגע מאוד בקטין ולא יהיה לטובתו.

כמו כן, לגבי הקושי הכלכלי של האישה, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לברר את העניין הכלכלי עד תום, דבר שטרם נעשה במסגרת ההליך שנדון ותלוי בבית המשפט לענייני משפחה. מכאן נקבע כי נכון לעתה, הקטין יישאר עם אמו במושב, עד להכרעה סופית בבית המשפט לענייני משפחה.