שניים אוחזים במקרקעין – מה קבע בית המשפט?

המאמר נכתב בשיתוף עם משרד עורכי דין יעקב בלס

לפניכם/ן סיפור על סכסוך בין אם ובת, על הבעלות והזכויות במקרקעין. אכן, סכסוכים משפחתיים הם לא נדירים, אך כל פעם שנתקלים בהם, הם מעלים תהייה. כך גם במקרה הזה, כאשר אפילו בית המשפט כתב כי ניסה "להביא מזור לסכסוך", אך ללא כל הצלחה. מדובר בתיק שנוהל בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, תמ"ש 14432-09-16. על פסק הדין, המחלוקות שעלו בו וההכרעה שניתנה בו, במאמר שלהלן.

המאמר נכתב לידיעתכם/ן ונוחיותכן/ם, הגולשות והגולשים, אך אין במאמר כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי.

פסק הדין:

פסק הדין עסק בתביעה לסעד הצהרתי שהגישה בתה של מנוח. הסעד שביקשה הבת, הוא לקבוע כי מחצית מהרכוש של אביה, שייך לה, לרבות – מגרש מקרקעין שהיה ברשותו, וכן חנות (מקרקעין) שהייתה בבעלותו. עתה, חשוב להסביר – סעד הצהרתי הוא הליך משפטי מיוחד, קצר יותר מן הרגיל, אשר הסעד הסופי שלו, הוא הצהרתי. אין מדובר בסעד כספי, אלא הצהרתי בלבד. כך גם בתיק זה.

העובדות:

הבת והאם, מצויות בסכסוך. הבת (התובעת) עתרה כאמור לסעד הצהרתי, דהיינו, שבית המשפט יקבע כי מחצית מן הרכוש של אביה המנוח (בעלה של אמה – המשיבה בתביעה), שייך לה. הרכוש כאמור, כולל נכסי מקרקעין. כמו כן, הבת עתרה לבית המשפט, לקבוע כי ההכנסות של נכסי המקרקעין (המגרש והחנות) שייכות לעיזבון של אביה המנוח. חשוב להעיר בנקודה זו, כי הרכוש של המנוח – טרם חולק, מאחר ולא ניתן צו ירושה/צו קיום צוואה. אך נשאלת השאלה – מדוע מוגשת תביעה כזו, כאשר יש עיזבון, והוא טרם חולק? הטעם לכך, לפי התובעת, הוא החשש שאמה – תבריח את הרכוש.

עוד חשוב להעיר, כי הרכוש הנטען על ידי התובעת, היה רשום בחלקו על שם אביה המנוח, אך לא רק. הרכוש למעשה היה רשום על שם האם. אך הסיבה שהוא לא נרשם כך פורמאלית על ידי אביה, הוא שנאתו ל"בירוקרטיה".

האם, מצד שני, טענה כי אין כל מקום לדון בתביעה, שכן העיזבון לא חולק. דהיינו – התובעת מעולם הוכרזה בתור יורשת, לכן מדובר במעין תביעה מוקדמת. עוד טענה, כי אחד הנכסים שלהם עותרת התובעת, הם הדירה שבה מתגוררת האם, והיא התגוררה בה עם אביה המנוח (בעלה של האם, כמובן). עוד טענה, כי החנות שייכת לה בלבד, שכן הועברה לה בעבר לפני 45 שנים, על ידי אמא שלה.

הכרעת בית המשפט:

ראשית, יש להעיר כי אכן מדובר בתביעה מוזרה מאוד, שכן כאשר אדם נפטר, כדי לממש את עיזבונו (כלומר את מסת הנכסים שלו), יש לעתור לרשם הירושה לשם קבלת צו ירושה, או צו קיום צוואה, במקרה שהמנוח הותיר אחריו צוואה. במקרה זה, נראה כי אכן התובעת הקדימה את זמנה.

עם זאת, בית המשפט – דחה את התביעה של התובעת למתן סעד הצהרתי. קודם כל, התובעת אכן הקדימה את זמנה: "הלכה למעשה ספק אם יש לתובעת זכות עמידה בתביעתה. […] אמור מעתה: התובעת כלל אינה בחזקת יורשת של המנוח ולפיכך אין לה כל זכות עמידה ויש לדחות התביעה".

זאת ועוד, בית המשפט קבע כי לגבי המגרש, אין לתובעת כל זכות, ובכך בעצם בית המשפט קיבל במלואן את טענות האם. הוכח שהמגרש שייך בכלל לאחיה של התובעת, והוא נרכש על ידו טבין ותקילין (במזומן). הוכח לבית המשפט כי הוא רכש את הנכס, רשם אותו על שמו, ואף נשא בכלל המיסים הנלווים למקרקעין.

באשר לחנות, בית המשפט לא קיבל גם כאן את טענות הבת (התובעת). נקבע כי אכן החנות שייכת לאם, בלבד, והיא נרכשה בעבר על ידי אמה, ומעולם לא שותפה עם אביה של התובעת. כך פסק: "המנוח, לאורך כל 53 שנות נישואיו לנתבעת לא תבע דבר בקשר לחנות, טענתה של התובעת כי המנוח חשש להירשם כבעלים, עקב הליך שנוהל בנוגע לחנות אחרת – אין בו כל מאום כדי להצדיק או אף להוכיח טענתה. ככל שהוכח בעדויות, אם החנות נרכשה ע"י התובעת ואימה – זה נכס חיצוני שאין בו דין שיתוף, ומשנה תוקף יש לכך, עקב המדובר בנכס עסקי. מכל מקום, אם רצתה התובעת להוכיח שהנכס החיצוני הזה "נטמע" בשיתוף בין בני הזוג, היה עליה להוכיח זאת".

מכאן, לא רק שהתביעה נדחתה, אלא שבית המשפט חייב את התובעת בהוצאות בסך 25,000 ₪.