המאמר נכתב בשיתוף עם משרד עורכי דין יעקב בלס
נערה בת 16.5 אמורה לקיים הסדרי שהיה אצל אביה, אך היא מסרבת, ככל הנראה על רקע סכסוך או קשיים משפחתיים שנובעים מיחסי האב והאם (הגרושים). האב מבקש לשקם את הקשר ומבקש מבית המשפט שיורה על קיום הסדרי הראיה, וכן טוען לניכור הורי באשמת האם. התביעה הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, במסגרת תיק תלה"מ 12314-05-20, ה. נ' ב. צ. באותה תקופה, מינה בית המשפט אפוטרופוסית לדין, על מנת שתייצג את האינטרסים של הקטינה (שהיא אומנם קטינה מבחינת גיל, אך כבר קטינה "בוגרת"). מה קבע בית המשפט לענייני משפחה? על כך, במאמר שלהלן, שאותו חיברנו לידיעתכן/ם ונוחיותכן/ם, הגולשות והגולשים.
נבקש להבהיר כי מאמר זה הוא מאמר כללי בלבד ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי.
עובדות התיק:
כאמור, קטינה בת 16.5 מסרבת לקיים קשר עם אביה ולשהות במחיצתו במסגרת הסדרי השהות. כמו כן, הנתק החל בחודש אפריל 2020. האב הגיש תביעה לבית המשפט, להורות לקיים את הסדרי הראיה, תוך טענה שמדובר בניכור הורי באשמת גרושתו.
תביעות מעין אלו, הן תביעות מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ה–1965. חוק זה מסדיר את היחסים בין הורים לילדים, וכמצוות הדין, תביעות מכוח החוק הזה (למשל תביעות משמורת, וכיו"ב), מתבררות במהירות, כפי שאירע בתיק זה. במקביל, בתיק זה, כאמור, מונתה על ידי בית המשפט אפוטרופוסית לדין לטובת הקטינה, על מנת שתסייע ותבחן, ללא קשר לתביעה, את טובת הקטינה, שהרי תיקים מכוח חוק הכשרות, נבחנים תמיד באספקלריה של טובת הקטין. האם טובת הקטינה היא לא לשמר קשר עם אביה? התשובה היא ככלל, לא.
בהתאם, בית המשפט לענייני משפחה, בדומה לתיקים אחרים, ביקש בעצמו לתשאל את הקטינה, והרושם של בית המשפט היה כדלקמן:
"התרשמתי כי לקטינה קשיים חברתיים, קשיים לימודיים, בנגזרת מכך אולי אף בעיות של דימוי עצמי. התרשמתי כי יכול ומדובר באישיות ילדותית יותר מכפי גילה וכאשר תיארה האפוטרופא לדין לאחר צאתה של הקטינה מצב של ניצני דיכאון – קל לי להתרשם כמותה. אמור מעתה כי עניין לנו בקטינה שהיא מעוטת ביטחון עצמי, שהיא נושאת את עיניה אל אמה בכל דבר ועניין ועל-פי דברי אמה יישק דבר".
בית המשפט מצא כי קיים קושי בקשר בין האב לבת, בין היתר על רקע בעיות רגשיות ונישואיו החדשים של האב.
אחריות האם לפגיעה בקשר:
בית המשפט, עסק גם באחריות האם לניתוק הקשר, וקבע כי הורה שהוא הורה משמורן – האם, צריך לשמור ביתר שאת על הקשר בין הילד לבין ההורה השני הלא משמורן. בנושאים הללו, חלה אחריות גבוהה ומוגברת, על ההורה המשמורן. פגיעה ביחסים אלו מהווה ניכור הורי, מה שיכול להוביל לסנקציות כספיות וגם לתביעה בגין הנזקים שייגרמו עקב הפגיעה בקשר בין ההורה הלא משמורן, להורה המשמורן. במקרה זה, בית המשפט מצא כי התנהגות האם פגעה באופן משמעותי בקשר בין האב לנערה. כך יפים דבריו של בית המשפט בנושא:
"התרשמתי כי תרומתה של האם לאורך זמן ובאופן פעיל לא הסתפקה ב"דמוניזציה" של האב. האם התמידה לומר לקטינה שוב ושוב כי אין היא חייבת ללכת לאביה, כי אם היא לא רוצה אז מותר לה שלא לציית לחוק, שמותר לה לא ללון בבית האב ושמותר לה גם לא לראותו כלל".
מסקנות בית המשפט:
בית המשפט מצא – גם על יסוד טענות הצדדים וגם על יסוד טענת עורכת הדין ששימשה כאפוטרופוסית לדין, כי הקטינה, המסרבת לקיים קשר עם אביה, זקוקה לטיפול רגשי. במקביל, בית המשפט קבע כי הקטינה כן מעוניינת בקשר עם אביה, וכי לא מתקיים במקרה זה – ניכור הורי ברמה גבוהה, אלא פגיעה בקשר, שיש לתקן ויש לפקח עליו. כך נפסק:
"אני אוסר על האם להפריע בכל דרך, בין במעשה ובין במחדל, בין באמירה ובין בהערה, לזמני השהות עליהם הוריתי. מבקש אני מן האפוטרופא לדין לאתר גורם פסיכולוגי מתאים אשר ייפגש עם הקטינה, יאבחן את צרכיה הרגשיים גם ימליץ או ייתן את הטיפול הנדרש. איש מיחידי ההורים אינו רשאי להפריע לטיפול או לסרב לנתינתו. הקטינה זקוקה לטיפול וזקוקה לו מאוד".
בית המשפט אף חייב את האם, בהוצאות משפט בסך 3,000 ₪, עקב ניהול התיק.
